רש"י על חולין ע״ד

1 אין בהם - איסור לאו של אבר מן החי:

2 אלא מצות פרוש - בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. אלמא אין שחיטה עושה ניפול:

3 אכלו לזה - האבר המדולדל:

4 אינו לוקה - דמצות פרוש בעלמא הוא:

5 אהדרינהו - בכעס:

6 כי אמרי אנא - דלוקה משום אבר מן החי במיתה דעושה ניפול ואשמיעך רב דלא משום נבלה מתרינן ביה אלא משום אבר מן החי:

7 וכל אשר - בשרצים כתיב:

8 מנבלתם נפקא - וכי יפול מנבלתם:

9 אלא - הכי קאמר כל אשר יפול מהם במותם על ידי מיתה הויא נפילה מהם איברים המדולדלים בהם:

10 בשרצים כתיב - דלא שייכא בהו שחיטה והיכי ממעטת שחיטה מהאי קרא:

11 אם אינו ענין כו' - דעל כרחך במותם מיעוטא הוא דלגופיה לא איצטריך דהא במתים משתעי דנבלתם כתיב ונכתוב וכי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה:

12 דלאו בני שחיטה נינהו - ולא איצטריך במותם דהא אפילו שחיטתם מיתה היא:

13 כעין מיתה - כעין שעת מיתה שהיו לחים למעוטי שרץ שיבש:

14 דעובר חי - דיש במינו שחיטה מהניא שחיטה אף לאבר היוצא לטהרו:

15 והתניא - בתורת כהנים גבי וכי ימות מן הבהמה כו':

16 בן ח' יוכיח שאע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטה מטהרתו - אם נולד ושחטו אבל אגב אמו ניתר בשחיטת אמו דברי הכל אף טריפה אע"פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה ומתני' קתני בן ח' אין במינו שחיטה:

17 אמר רב כהנא - האי דקתני תנא דברייתא יש במינו שחיטה אגב אמו קאמר שניתר בשחיטת אמו:

18 מינא דאמיה לא פריך - לא חשיבא ליה פירכא דהואיל ואין בבני ח' שחיטה אין במינו שחיטה קרינא ביה:

19 ולהאי תנא - דברייתא דפריך מינא דאמיה וסבר יש במינו שחיטה קרינא ביה:

20 טרפה דשחיטה מטהרתה מנא ליה - תיפוק ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה:

21 ושחט בה בן ט' חי - ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת בן ח' לא קא מיבעי ליה דהא אפילו יצא לאויר העולם ושחטו תנן במתניתין לעיל חולין דף עב: אין שחיטתו מטהרתו:

22 אבל במעי אמו לא שריא - שחיטה דיליה וכ"ש לרבנן דאמרי לא שייכא ביה שחיטה כלל אפילו יצא חי לאחר שחיטה דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו:

23 או דילמא אפי' לרבנן - שריא ליה שחיטתו דקסברי רבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו וכ"ש לרבי מאיר דאמר שחיטה שייכא ביה:

24 ת"ש - דתנן במתני' הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין וקס"ד דאפילו בנטרפה שעה אחת קודם לידתה קאמר דלא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עליה תורת שחיטה:

25 ואם איתא - דשחיטה במעי אמו שחיטה היא הרי היתה לטרפה זו שעת הכושר לשחיטה קודם שנטרפה:

26 בבעלת ה' רגלים - דהאי טרפות ודאי הוה בה משנוצרה וכגון שיתור זה ברגלים האחרונים דאמר בבכורות דף מ. דבעלת ה' רגלים הרי זה מום ואמרי' התם לא שנו אלא שחסר או יתר ביד אבל ברגל אפילו טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי:

27 מתני' קורעו - שאין צריך שחיטה ומודי ר"מ בהו דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא הילכך לאו בהמה הוא:

28 ומוציא את דמו - דחלבו הוא דמותר כדקתני לקמן חולין דף עה. מה חלב ושתי הכליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל אבל דמו לא גרע מדם האברים דקי"ל בכריתות דף כא: דם האברים עובר בלא תעשה:

29 טעון שחיטה - דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשיה ולא איתרבאי מכל בבהמה תאכלו ולרבנן חדשים ולידה גרמי דרבנן מרבו ליה להיתרא מכל בבהמה תאכלו:

30 וחייב באותו ואת בנו - שלא ישחטנו ביום ששחטו אמו:

31 ר"ש שזורי - בגמרא פריך היינו תנא קמא:

32 קרעה - לבהמה בלא שחיטה:

33 גמ' לא הילכו בו - בשליל זה להקל:

34 אלא על עסקי שחיטה בלבד - אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא:

35 למעוטי חלבו וגידו - דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמי לאסור חלבו וגידו:

36 חלבו דמאי - אע"פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו דהיכי בעי חלבו דמאי והא ודאי ליכא לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט' חי דהא עליה קאי אלא בפרק דגיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס' הכא. והכי גרסינן והא מיפלג פליגי דתניא כו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא מחלוקת כו' עד ור' יהודה לשיטתו אלא אי אתמר כו' ולא גרסינן בהאי פירקא אלא חלבו דגיד אבל בפ' גיד הנשה גרסינן לה. והכי פירושו והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט' חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע"פ שנשחטה אמו והוציאוהו:

37 והלך ר"מ לשיטתו - דמשוי ליה בהמה לענין שחיטה:

38 מעיקרו - אפי' הנבלע ונשרש בבשרה:

39 גוממו עם השופי - כלומר חותכו בשוה לשופי ונוטל את הגבוה מן השופי דדמי לגיד ואסור מדרבנן אבל שרשין של חלבו מותרין:

40 לא הילכו בו - חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה:

41 אלא על עסקי אכילה - לאוכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו:

42 למעוטי רובעו וחורש בו - בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה:

43 בחלבו - של שליל:

44 קורעו ומוציא את דמו - אלמא אפילו בן ח' דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני' קורעו:

45 לומר שאין ענוש כרת - האי מתיר בדמו דקאמר לאו היתר לכתחלה:

46 למאן קאמרינן - מי הוא המתיר חלבו:

47 לרבי יהודה - כדקתני לעיל וחלבו מותר ולר' יהודה אמאי אין ענוש כרת על דמו דלא גרע מדם התמצית דלאו דם הנפש הוא וקמחייב עליה ר' יהודה כרת:

48 באזהרה - בפ"ק דכריתות מפרש ה' לאוין כתיבי בדם:

49 בהכרת - דנפקא ליה מריבויא דכל דם:

50 אית ליה לר' יהודה דם וכל דם - כלומר כיון דר' יהודה לדם התמצית מריבוי' דכל דם יליף אקושי מקיש כל דם לדם עצמו:

51 כל היכא דמיחייב אדם - מחייב אכל דם והיכא דלא מחייב אעיקר דם כגון שליל שאין בו דם הנפש לא מחייב על דם איבריו:

52 לפדות - פטר חמור:

53 בבן פקועה - בשה בן ט' חי הנמצא בבהמה שנשחטה ובפחות משווייו קמיבעיא ליה דאי בשווייו קיימא לן בבכורות דף יא. דאפילו בשלקי מפרקינן:

54 כבשרא בדיקולא הוא - ותנן בבכורות דף יב. אין פודין בשחוטה:

55 דגמר שה שה מפסחים - ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן לעיל חולין דף לח: בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן:

56 כל מילי - כגון בן פקועה:

57 מאי אהני ליה - ומסתברא דהאי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא וכי מרבי בעל מום ונקבה קא מרבי:

58 איבעיא להו - נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני:

59 מונין - דתרי גופי נינהו:

60 אין מונין - אלא איהו נמי הוי ראשון דנעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו:

61 הבשר מגע נבלה - בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא:

62 בדמא דאמיה - דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה וכו':

63 במאי איתכשר - בשר העובר שיקבל טומאה מאבר:

64 בשחיטה - כיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה וכר"ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ"ב לעיל חולין דף לג.:

65 עבר בנהר - בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל: